החלטה בתיק רע"פ 4996/05

             בכתב-אישום מתוקן שהוגש לבית-משפט השלום בירושלים יוחס למבקש, מוניר ג'עברי, ביצועה של עבירת הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. המבקש הורשע על-פי הודאתו, ובית-משפט השלום גזר לו מאסר על-תנאי לתקופה של חודשיים.

           דעתה של המשיבה לא הייתה נוחה מהעונש, ועל כן היא ערערה עליו בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. המשיבה טענה, כי העונש שנגזר אינו עולה בקנה אחד עם רף הענישה שהותווה בעקביות ביחס לעבירות מסוג זה, וכי יש להטיל על המבקש מאסר ממש, בהתאם להלכה שנפסקה ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769).

           ערעור המשיבה התקבל, ובית המשפט המחוזי גזר למערער - בנוסף על המאסר על תנאי - 21 ימי מאסר לריצוי בפועל. עתה, עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור, ואת השגותיו מפנה הוא כנגד חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי עת קיבל את ערעורה של המשיבה, מאחר והעונש שהושת הנו עליו חמור יתר על המידה לנוכח הנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העבירה, ואף אין בו כדי לבטא התחשבות בגילו הצעיר של המבקש ובהיותו אדם נורמטיבי.

           דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין בחומרת העונש לבדה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, זולת מקרים המלמדים על סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה. באשר להלכה שנפסקה ברע"פ 5198/01 ("הלכת חטיב") - אכן, לאחרונה עלו בפסיקתם של בתי המשפט הרהורים אם יש להתמיד בה לנוכח מה שהסתמן כ"רגיעה" באירועים הביטחוניים. אולם, אם נדרשה ראיה לכך שהמצב הביטחוני לא השתנה בעיקרו, באו אירועי הטרור של הימים האחרונים, אשר גבו מאזרחי ישראל מחיר דמים נוסף, וניפצו את אותה אשליה. במצב זה לא נותר לי אלא לשוב ולצטט את אשר אמרתי לאחרונה ברע"פ 5833/05 חליל אבו זיידה נ' מדינת ישראל, בזיקה ל"הלכת חטיב":

"חברי השופט י' טירקל מעולם לא התכוון להציע ב"הלכת חטיב" לקבוע עונש מאסר חובה לעבירה האמורה. עם זאת, הוא סבר על דעת חבריו למותב, כי גזירתם של עונשי מאסר לאלה המסייעים לאחרים להיכנס ולשהות בישראל שלא כדין, מתחייבת מחמת ריבוי הפיגועים אשר גבו מחיר כבד בחיי אדם וגרמו לפציעתם של רבים. נדמה כי אין צורך לומר שסכנה זו טרם חלפה, ועל כן מצווים בתי המשפט להוסיף ולנקוט ביד קשה כנגד אלה החוטאים בתחום זה, והמסכנים במעשיהם את הכלל. אולם גם את זאת ראוי להדגיש, לאמור, לעולם יהיה בית המשפט מצווה לבחון את נסיבותיו של הנאשם המסוים העומד בפניו, ולשאול את עצמו אם המאסר הוא תרופתו היחידה, ובלשון רע"פ 6504/04 איוב כפאח נ' מדינת ישראל, תק-על 2004[3], 17:'הלכת ח'טיב כוונה לנאשמים מסוגו של המבקש, אנשים שהתנהגותם בדרך כלל נורמטיבית שאת נכונותם להתעלם מהוראת החוק ופסיקתם של בתי המשפט, עלולים לנצל גורמים עוינים לביצועם של פיגועים המוניים. עם זאת, ולאור התפיסה לפיה הענישה היא אינדיווידואלית, לא נאמר בהלכת ח'טיב כי גזירתו של מאסר בפועל הוא בבחינת כלל ממנו אין לסטות, הואיל ויתכנו גם יתכנו מקרים בהם נכון יהיה להסתפק בביצועו של עונש המאסר בדרך של עבודות שירות או אף להסתפק בעונש מרתיע אחר. אולם עניין אחרון זה הותנה בקיומן של נסיבות חריגות' ...".

           לא מצאתי כי בעניינו של המבקש התקיימו נסיבות חריגות מן הסוג האמור, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה. המבקש יתייצב לשאת בעונש המאסר בבית משפט המשפט המחוזי בירושלים, ביום 1.8.05, עד לשעה 11:00.

           ניתנה היום, ז' בתמוז תשס"ה (14.7.2005).

                                                                                                    ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: